יום רביעי, 2 במרץ 2016

ורד לבן / פרק שני

שפחה להשכיר

איני יכול לאמוד במדויק את הזמן שעבר בין השיחה עם נטלי לבין היום בו התארגן מפגש החברים. בחוסר חשק הגעתי אל המועדון. לחצתי את ידיהם של מכריי והתיישבתי על הבר. מישהו הביא בירה ושקענו בשיחה שכמעט ולא נגעה ל- BDsM עד שזה הנמנה עם חבריי הטובים יותר, הציע שנצא החוצה.

"תגיד לי, מה קורה אתך?" פתח, "רוב הבנות כאן מתות שתיקח אותן ואתה כמו סהרורי חולף ביניהן מבלי לטעום ממטעמים שמציע לך העולם."

"אין לי מה," הדלקתי סיגריה, "אין לי מה לחפש פה, מיציתי את עצמי."

"אתה רוצה להגיד לי שאתה עוזב את הקהילה?"

"לא, אני לא עוזב, אני מתרחק לזמן מה, לפחות עד שאמצא את זאת שחיפשתי."

האוויר עמד. גורדי השחקים החביאו את השמיים. הלחות חנקה את העיר מנהטן בעלטה סתווית. הצטערתי שהנחתי לו להוביל אותי אל תוך השיחה המטופשת.

"אני חייב ללכת," אמרתי ונופפתי למונית הצהובה שדהרה לכיווננו.

"אל תעלם, בן אדם."

הרמתי את ידי במחוות פרידה טרם התיישבתי במונית וטרקתי את הדלת.

ג'קי, כלבת הדוברמן, צלעה לכיווני. מאז התאונה בפארק היא לא חזרה לעצמה. רגלה שנשברה בשני מקומות סירבה להתאחות. הווטרינר הסביר שמפאת גילה, יחלפו חודשים עד הריפוי המלא ושצליעתה כנראה תישאר לתמיד. גירדתי מאחורי אוזנה וניגשתי למקרר. זרקתי שתי קוביות קרח אל תוך הכוס וכיסיתי אותן בבורבון אירי. לגמתי את הלגימה ראשונה, מאפשר למשקה לצרוב בטפטופו החמים והנעים את הוושט ואחר גמעתי את כולו באחת. שוב הטבעתי את קוביות הקרח במשקה ויצאתי למרפסת המוארת באורותיה העמומים של העיר. עקבתי אחרי האפר שהתפזר על השולחן, והעריתי את הבורבון לתוך הגרון בלגימה אחת. הפשלתי את הווילונות ומשאיר את דלתות המרפסת פתוחות, חזרתי לסלון. הדלקתי את המחשב. בזמן שעלה, מילאתי כוס שתייה נוספת והתיישבתי מולו. חדר הצ'ט היה ריק כמעט לגמרי. 

"ערב טוב," בירכתי את הנוכחים המעטים.

רק משתתף אחד הגיב אלי.

"אני רואה אותך כאן המון," הקליד.

"כן."

"ושמעתי שאתה לבד."

"כן."

"יש לי שפחה שבעד שכר נאות תבלה אתך לילה אחד או יותר."

"אתה סרסור?"

"לא," השיב, "עושה למישהי טובה."

"טובה? מישהי מעוניינת להתמסר בעד תשלום ואתה עושה לה טובה ומציע אותה לכל מי שנכנס לחדר?" המתנתי מספר שניות ומכיוון שלא ענה המשכתי להקליד, "קיים כשל לוגי בהתמסרות להשכרה, כמו שקיים כשל לוגי בטענה שאתה לא סרסור למרות שאתה מציע שירותי מין בעד תשלום."

ג'קי, ששכבה מתחת לכיסא, התמתחה ושרטה בעדינות את נעלי הבית שלי. לגמתי מהבורבון, טובל בו את שפתיי, מלטף אותו ברכות בלשוני ומזרים אותו לאורך הושט. הפרדוקס שבהצעה שלו דחה אותי, אבל דווקא בגלל שהוא נגד את כל ראיית העולם שלי, הסתקרנתי. חילופי הדברים שלנו כיסו כמחצית מהמסך והסתיימו בסמן מהבהב שנראה כדורש המשך.

"טוב," אמרתי, "אני צריך לזוז, תן לה את המייל שלי."

הצבתי את סמן העכבר על סמל כיבוי של החלונית.

"חכה," רשם, "אני מיד אקרא לה."

לזאת לא צפיתי. קיוויתי שההתכתבות תיעשה במייל, מה שיעניק לי את האפשרות למשוך זמן ולמדוד את הרגשות והרצונות שלי בפעם נוספת. שקלתי לכבות את המסך ובכך להעמיד את מכרי החדש בפני עובדה, אך הסקרנות הייתה זו שגברה על ההיגיון.

"בסדר," הקלדתי אחרי שהעברתי את סמן העכבר בחזרה לשורת ההקלדה בחלונית.

השמות בשולי המסך התחילו להיעלם. באולם הראשי היינו רק שנינו. תהיתי אם מישהו מהנוכחים קרא את השיחה. מחוגי השעון התקרבו לארבע בבוקר. מעניין אם הוא מעיר אותה משינה, חשבתי, תוך שאני מאריך את חיי הבורבון בלגימות צייקניות, או גרוע מכך - שולף אותה ממיטה של לקוח.

"שלום, סר."

"נטלי?" הרגשתי מרומה ומטומטם, "כנסי אלי לפרטי, בבקשה."

"היא לא נכנסת, אני חייב להיות נוכח," התערב סרסור עושה-הטובות.

"אני לא מדבר באולם הכללי יותר. הלכתי."

"חכה," רשמה נטלי.

התראה על שיחה פרטית נכנסת התחילה להבהב בשולי המסך. אישרתי את כניסתה ובחלקו העליון של המסך הופיעה לשונית ועליה צילום של ורד לבן. מיד עם כניסתה, פרשתי בפניה את אכזבתי והודיתי בעובדה שמעולם לא הפתיעו אותי כך קודם.

"הלוואי ולא הייתי מוצא אותך," הקלדתי.

"אתה לא מבין. תן לי את הכתובת ואני אגיע."

"את לא רוצה לברר את תנאי התשלום?" עקצתי.

נטלי שתקה. למרות הפיקסלים שניצבו בינינו כחוסם רגשות איתן, חשתי את כאבה. ידעתי שפגעתי עמוק. הרגשתי איך המילים חדרו למקום הכי רך והכי פגיע. ניגבתי את טיפות הדם הוירטואלי מהמסך והקלדתי את כתובתי.

"היום ב- 20:00... ביי." לחצתי על הכיבוי מבלי להמתין לאישורה.

מכיוון שהמתנתי לערב והייתי להוט לפגוש אותה, יותר מסקרנות ופחות מתוך רצון לממש את זכויותיי כלקוח, היום סירב להסתיים. לקחתי את ג'קי לפארק ורק לאחר שכיליתי את חפיסת הסיגריות שפתחתי באותו הבוקר, התרוממתי מהספסל. במסעדת הפועלים בצ'יינה-טאון קניתי ארבעה אגרולים ממולאים בבשר חשוד ושקוע במחשבות, דידיתי אל הבניין.

"אני מצפה לאורחת הערב," הודעתי לשוער לאחר ברכה קצרה, "תודיע על בואה, אבל אל תעכב אותה."


0 תגובות:

הוסף רשומת תגובה

Subscribe By E-mail

View previous campaigns

קוראים

רשומות פופולריות

תגובות אחרונות באתר

Back to Top