יום רביעי, 2 במרץ 2016

ורד לבן / פרק שני

שפחה להשכיר

איני יכול לאמוד במדויק את הזמן שעבר בין השיחה עם נטלי לבין היום בו התארגן מפגש החברים. בחוסר חשק הגעתי אל המועדון. לחצתי את ידיהם של מכריי והתיישבתי על הבר. מישהו הביא בירה ושקענו בשיחה שכמעט ולא נגעה ל- BDsM עד שזה הנמנה עם חבריי הטובים יותר, הציע שנצא החוצה.
יום שישי, 26 בפברואר 2016

ורד לבן / פרק ראשון

נטלי


נטלי הייתה זאת שלימדה אותי לאהוב ורדים. במיוחד את הורדים הלבנים. נטלי הייתה זו אשר לימדה אותי לאהוב, במיוחד לאהוב אותה. הורדתי מספר עלים יבשים ממשטח השיש ונשפתי על החריטה. גרגרי אבק גסים התגלגלו אל שולי הקבר. "נטלי 1970 - 2000 אישה ואם אוהבת", ליטפתי את האותיות החרוטות על גבי האבן הבהירה, כמעט כעור השיש של נטלי.
יום שבת, 29 באוגוסט 2015

ארוחה עסקית



כבר הייתי בדרכי הביתה, אך פודינג יורקשייר מכוסה שומן חזירים מפוטמים קרץ אלי בעלי הבזיליקום שהצמיח על כיפתו. העלמה מימיני עודה חייכה את חיוכה התמידי, וזו משמאלי בחיוך שהבליח פתאום. כבר הייתי בדרכי אל ביתי כאשר הושטתי את ידי אל המגש העמוס ובנימוס העברתי אל צלחתי צריח אישי מבצק מסורתי. אך שלמותו, מפזרת ניחוחות עסיסיים של רטבים, עצרה בעדי מלפרוס את בצקיותו המפתה. הסיגריה האחרונה בארנק קראה בשמי ברעב גרוני המוכר אך למובס ניקוטין מושרש. אין ספור ממחטות טבלתי בזוויות שפתיי ובזוויות עיניי שלמרות בכיין האבסורדי המשיכו לשרת את ריאותיי שפלטו את המשגה עמו בגרתי. אין ספור מילים מצאו את מפלטן בין ענני העשן הסמיך ואת מקלטן באריג הבד המעוטר בראשי תיבות של שמי. מילים שהסבירו את העצבנות הפזיזה בברכיי המטים את גופי אל היציאה. כיצד יכולתי להסביר לזו בעלת החיוך התמידי ולזו בעלת זה הפתאומי כי אני ממהר הביתה? כיצד יכולתי לתאר להן את הווילון המופשל אל הרצפה הקרירה שמפרכס עם כניסתי בנאמנות של כלב, את פניי המתכסים בעלטה נשברת על ידי כוכבים מועטים ואמיצים שמחליקים בין בניינים מטעמים חטטנים גרידא, ואת הבלטות שסופגות את פעמיי כאילו אף הן שומרות את סוד אהבתי? המלצרית החביבה מילאה את הכוס בבורבון והחליקה אל הנוזל הזהוב את מקלון הערבוב. גם לה, למרות עיניה השקדיות הגדולות והצלולות, לא יכולתי להסביר אותך, שכובה במיטתך, לוחשת שאינך מצפה כבר, אך פועמת לקראתי כאילו סביב גופך הענוג, תחת סדיניך, קלועות זרועותיי. 

יום שבת, 15 באוגוסט 2015

בין אינטואיציה למציאות


"מסיבות אבולוציוניות, המוח בנוי למהר להסיק מסקנות עפ"י ראיות חלקיות. הכללות אינן כשל תכנה, הן מרכיב חומרה. הן עוזרות לנו להחליט מהר, תוך כדי תנועה, עם חצי מידע ביד. וכך, עם חצי מידע ביד מתנהלים רוב החיים. אך יש מחיר לנטייה להכליל ולמהר להסיק מסקנות. לפעמים ראיות חלקיות מציירות תמונה שונה מן הראיות בשלמותן. מה שדומה בתחילתו לטיסה, מתגלה בסופו כנפילה. לכן חשוב להבין." – כותב נועם שפנצר, פרופסור לפסיכולוגיה וסופר, בספרו הנהדר "מידת הרחמים".
יום ראשון, 9 באוגוסט 2015

אהבי אותי

"קרבי אלי," ביקשתי.

היא קירבה את כיסאה. קרבתי את שפתיי אל פניה. נשימתה הייתה רכה ושלווה. עפעפיה רפרפו על פניי. טיפת יין ארגמן חנתה בזווית שפתיה החושניות. שלפתי את לשוני וליקקתי את הטיפה אלי. פיה נפתח מעט. השחלתי את לשוני אל תוך הרווח בין שפתיה, העברתי אותה על החך והנמכתי אל לשונה. למרות ששתינו יין יבש, היה לה טעם של יין מתוק. היא חיבקה את לשוני בלחייה החמות ופגשה בי בלשונה. בליטוף התקדמתי תחת שמלתה. היא פישקה את ירכיה, נותנת לי מקום ביניהן.

Subscribe By E-mail

View previous campaigns

קוראים

קטגוריות

רשומות פופולריות

תגובות אחרונות באתר

Back to Top